התקווה החדשה של העבודה

הם בני פחות מ- 40, מבוססים כלכלית, רובם מתעשיית ההיי- טק, מהצד הפחות כואב שלה, והם רוצים לשנות את המציאות הישראלית

מיכל קפרא, 25/05/04, מתוך, מעריב

פגישת המטה נקבעה לשעה תשע בערב במשרדי תנועת 'עבודה חדשה' ברמת גן. ההוראות היו קצרות: תגיעי למגדלי התאומים מול 'עלית'. מגדל מספר 1. קומה שישית. אלא שעל דלת הכניסה של מגדל מספר 1 היה מודבק פתק. "הכניסה סגורה עקב הסערה. נא להגיע מסביב". קראתי פעמיים. מה זאת אומרת סערה? איזו סערה? מה קורה פה. הרחוב היה ריק. הסתכלתי לשמיים. שום רמז לסערה. המשכתי ללכת ואז מצאתי את מרחמדת, שבפירוש ידע לאן הוא הולך. הוא נכנס לבטן המגדל ומשם עלינו יחד לקומה השישית, לישיבת המטה של התנועה החדשה. במטה, אגב, לא ידעו כלום על הסערה הממשמשת ובאה.

הידיעות על הקמתה של תנועה חדשה, 'עבודה חדשה' החלו לטפטף לאט לאט. שום דבר מהגדרות התנועה לא תאם, בעצם, את הניסיון הפוליטי שלנו. זאת לא תנועת מחאה, לא מפלגה חדשה, לא תא מחתרתי. מה כן? קבוצת צעירים, רובם מתעשיית ההיי- טק שהחליטו לנוח רגע מעשיית כסף ולעשות מעשה פוליטי, שעיקרו לקחת את המודל שנוסה בשנת 82' במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, ולשנות את פני מפלגת העבודה מבפנים. בפועל, מדובר במסע מייגע וארוך מאוד, שמטרתו להביא כמה שיותר מתפקדים חדשים למפלגה ולתנועה, ועל ידי כך לייצר כוח שיוכל לשנות גם את פני המפלגה וגם את סדר יומה.

העובדה שהשבר הגדול שעובר על השמאל הצמיח עשייה נדירה שכזאת בין אנשים צעירים, הייתה בבחינת הפתעה מסקרנת. כמעט בלתי הגיונית. על רקע האינתיפאדה הרצחנית, הפיגועים, הדחפורים הענקיים, הסיכולים הממוקדים והממוקדים פחות, על רקע הימין המתחזק וה'כל עוד בלבב' הסוחף, מתרחשת היוזמה האידיאולוגית הזאת, שעומדת בניגוד מוחלט למצב הנפשי האזרחי, שרק מבקש לנוס מפה על נפשו.

ארבעה מהפעילים המרכזיים של התנועה מספרים סיפור. לא רק של התנועה, אלא בעיקר של עצמם. איש היי- טק שמכר חברה ב- 26 מיליון דולר; עובד שב"כ שהיה ביחידה לאבטחת אישים בזמן רצח רבין; דוקטורנט מקיימברידג' שהצטרף לפרויקט של יצירת אינטליגנציה מלאכותית, ואיש תקשורת שהקים גם הוא חברת סטארט-אפ שקרסה. וזה סיפורם. למפלגה ולתנועה, ועל ידי כך לייצר כוח שיוכל לשנות גם את פני המפלגה וגם את סדר יומה.

עופר קורנפלד, בן 39

הקים את 'גאיה', חברת היי-טק. "זאת הייתה חברה מצוינת שהתעסקה בטלקומוניקציה והתמחתה בשני מוצרים גדולים: זיהוי שיחה בטלפון סלולארי, ומתן אפשרות לקבל את שירותי הערך המוסף של הטלפונים הסלולאריים בכל מדינה בעולם, דבר שלא התאפשר לפני כן. החברה הצליחה מאוד והרווח השנתי שלה עמד על מיליון דולר."אבל אז הגיעה תקופה מטורפת והשוק היה משוגע. בשנה האחרונה עבדנו בחברה בלי הכרה. לדעתי, הלחץ שבעבודה בהיי- טק הרבה יותר גדול משיא הלחץ של בחירות פוליטיות. אנשים התפרקו. זה לא פשוט לאנשים צעירים לנהל פרויקטים של חצי מיליון דולר. קשה לתאר את מידת האחריות שיושבת עליהם. "כשהנאסד"ק הגיע ל- 5,000 אמר השותף שלי, 'הם השתגעו, אם לא נמכור, ניפול'.

באפריל 2000 לחצנו יד עם חברת 'קומברס' והחברה שלנו נמכרה לה ב- 26 מיליון דולר. כמה חודשים אחר כך שוק ההיי-טק התרסק. "בבחירות של 2001 לקחתי חופש מהעבודה והלכתי להתנדב במטה של ברק ובמפלגה. אני זוכר שאמרתי לעצמי, אני לא הייתי מקבל את האנשים האלה לעבודה. רובם היו אנשים חסרי כישורי ניהול. "אחרי ההפסד בבחירות התפטרתי מ'קומברס' והחלטתי לצאת ולחפש אנשים שאיתם עבדתי.

עופר הוא יליד קריית אתא, הגיע לעולם, לדבריו, "ממשפחת פועלים עם תודעה מעמדית ברורה". התודעה הזאת, על פי קורנפלד, אומרת שהדבר הכי חשוב זה מקצוע. "לא קשרים, לא כסף, לא השכלה. רק מקצוע. אחרי שיש מקצוע, צריכה לבוא הקביעות. זה הסידור הנכון של העולם".

בעוד חבריו לומדים בתיכון המקצועי את מקצוע המסגרות, והמוכשרים יותר את מקצוע החרטות, הוא סיים את התיכון בהצטיינות והלך ללמוד בטכניון כעתודאי. אחר כך התגייס לחיל אוויר. לאחר הצבא הגיע לתל אביב עם החברה מקריית אתא שהייתה לאשתו והקים חברה לבניית תוכנות למערכות גדולות. "היינו שני אנשים שכתבנו את תוכנית המברקה של חיל האוויר. זה מדהים כמה מעט אנשים אחראים, בעצם, ליצירת לב הדברים הגדולים כל כך".

מלחמת לבנון גייסה אותו למילואים. "הלכתי למלחמה הזאת כמו כל הנערים שהולכים להילחם באויב, אבל חזרתי איש אחר. חזרתי ישר לכל ההפגנות. הייתי מפגין מתמשך. בגלל תודעה חברתית מפותחת התחלתי להתגייס גם לכל תנועה לזכויות של משהו. אחרי רצח רבין נסעתי במשך כמעט שלוש שנים לשטחים, מנסה להבין מה השתבש לנו. ביום שברק עלה לשלטון הפסקנו עם הנסיעות". באותו זמן אפשר יהיה ליצור אלטרנטיבה לשלטון. "זאת הייתה חוויה מאוד מתסכלת. כולם הסבירו לי שאי אפשר, אין מה לעשות. כולם היו במצב נפשי בלתי מגויס. אבל ידעתי שאם אתה מתחיל ללכת, מישהו יצטרף.

הקושי הוא תמיד ביוזמה. אספתי 50 איש, חברים מהילדות, מכרים מהצבא, מהפוליטיקה, מההיי- טק וכך הקמנו את 'עבודה חדשה'". מודל התנועה שנבחר היה זה של ה'די.אל.סי', גוף שהוקם ב-82' בארה"ב ליד המפלגה הדמוקרטית, שהייתה אז בשפל גדול. הגוף העצמאי הזה פעל כדי להשתלט על מוקדי הכוח, ושם לו למטרות לשנות את סדר היום של המפלגה והכנסת דם איכותי וצעיר יותר פנימה. עשר שנים ארכה פעילותם, הם אומרים, אבל שם גדלו קלינטון ואל גור.

"בשמונה החודשים האחרונים", אומר עופר, "עשינו כ-200 חוגי בית והגענו לכמה אלפי אנשים. לא אמרנו 'יש מנהיג חדש, תצטרפו אליו', אמרנו 'תתפקדו למפלגה, תצטרפו אלינו, ובבוא העת נשנה ביחד'. צריך להזכיר לאנשים שיש להם כוח. העמדות שלנו לא באות מתוך 'מה יביא עכשיו את השלטון'. זה גם הכשל של מפלגת העבודה. בוא נבחר בפואד, כי הוא יותר ימני. בוא נקנה, בוא נמכור. בוא ניתן, בוא ניקח. אין אמירה חברתית ברורה. אין דבק שאפשר יהיה ליצור אלטרנטיבה לשלטון. "זאת הייתה חוויה מאוד מתסכלת. כולם הסבירו לי שאי אפשר, אין מה לעשות. כולם היו במצב נפשי בלתי מגויס. אבל ידעתי שאם אתה מתחיל ללכת, מישהו יצטרף.