אחדות השלטון

עופר קורנפלד

ממשלת אחדות תאפשר אמנם לשרון להחזיק בשלטון ולפרס ליהנות מפירוריו, אבל תפקידה של מפלגת העבודה לקדם את השקפת עולמה מהאופוזיציה

חיפוש באינטרנט של המלים "ממשלת אחדות לאומית" (באנגלית) ימצא את ישראל בראש הרשימה ובעקבותיה את המדינות הבאות: סרי-לנקה, הפיליפינים, זימבבואה, מקדוניה ואנגולה. שום דמוקרטיה אמיתית איננה נמצאת ברשימה, פרט לישראל. אין בכך פלא, דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים ללא דיון ציבורי רעיוני. תפקידן של המפלגות הוא לעצב את הרעיונות האלה ולהציב הנהגה שתוכל לקבל את אמון הציבור וליישם אותם.

בישראל רעיון ממשלת האחדות הלאומית לאהדה ציבורית רחבה, שמבטאת יותר מכל את רצונו של הציבור להחליף את שיח המשטמה הנוכחי בפעולה מתואמת לטובת המדינה. יתר על כן, מצב החירום והאויב החיצוני מחזקים בישראל את הרצון שכל הכוחות יתלכדו למען שמירה על האינטרסים של העם.

הכמיהה הטבעית הזו מתקיימת רק עד הרגע שרעיון האחדות מתגשם בצורה של ממשלה. כל ממשלות האחדות שהיו בישראל (כולל זו שהתפרקה רק לפני שנה וחצי) מתאפיינות בשיתוק המעשה ובהשתקת השיח הפוליטי. המחלוקות העזות נודדות מאולם הכנסת אל שולחן הממשלה, ומותירות כנסת מיותמת וממשלה מאובנת.

בניגוד לרוב אזרחי ישראל, גם אריאל שרון וגם שמעון פרס מודעים היטב, מניסיונם אישי, לחסרונות ממשלת האחדות, מכיוון ששניהם כיהנו בתפקידים בכירים בממשלות כאלה מאז 1984. אבל שני המנהיגים הוותיקים גם מודעים היטב לכך שזוהי ההזדמנות האחרונה שלהם לאחוז בשלטון - שרון כמנהיגו הזקן של הימין, ופרס כמלקט של שיירי שררה אחרונים משולחנו.

המשבר של הפוליטיקה הפנימית הישראלית נמצא עדיין בעיצומו. אינתיפאדת "אל אקצה" פירקה את התפיסות המרכזיות ששלטו בפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים. גם "המזרח התיכון החדש" של פרס וגם "לעלות על כל גבעה" של שרון, נשרפו באש השנים האחרונות.

המציאות הגאו-פוליטית האכזרית שבה נתונה ישראל נחשפת אט-אט לעיני כל. מדיניות הליכוד ב-30 השנים האחרונות, של התיישבות ביהודה, שומרון ועזה, אינה יכולה להימשך מבלי לגבות מישראל מחירים מדיניים, כלכליים ואנושיים שמסכנים את עתידה. הסכסוך הלאומי ביננו לבין הפלסטינים מאיים להפוך לסכסוך דתי ותרבותי נרחב, הנארג בתוך התנגשות הציבילזציות הגלובלית. על כן יש למדינת ישראל אינטרס מובהק להקטין את עוצמת הסכסוך ולהיפרד מהפלסטינים בטרם נאחר את המועד.

הרכבה הפוליטי של ממשלת שרון אינו מאפשר לה לפעול בכיוון הרצוי. מחוייבותם של חלקים רחבים בליכוד ל"ארץ ישראל השלמה", ושל המתנחלים לחזון המשיחי, משתקים את יכולת הפעולה של הממשלה. אפילו נסיונו של שרון להתנתק רק מעזה גרם לקרע בימין ובתוך ממשלתו והביא להחלטת ממשלה שכולה לוליינות של מלים ודחיית הכרעות.

האחריות הלאומית האמיתית מחייבת את מפלגת העבודה ליצור אופוזיציה רעיונית שבמרכזה סיום מרצון של פרוייקט יש"ע, היערכות צבאית שמתאימה לאתגרים החדשים ומדיניות כלכלית המבוססת על אחריות חברתית. בשבתה באופוזיציה צריכה העבודה לתמוך בחלקים ממדיניות הממשלה שחופפים את השקפת עולמה, בדומה לתמיכתה בהסכם השלום עם מצרים של מנחם בגין.

סיעת העבודה בראשות פרס אינה מאמינה עוד ביכולתה לרכוש את אמון הציבור, ועל כן היא מוכנה לדבר על "אחריות לאומית" ולהזדחל אל הממשלה. אם אכן כך יקרה, הם ימצאו את עצמם משנעים אלפי אנשים מעזה אל ההתנחלויות ביהודה ושומרון, ואת עצמם אל פח האשפה של ההיסטוריה. זאת תהיה קבורתה של הדמוקרטיה הישראלית ושל מפלגת העבודה, אלא אם כן תתעשת האחרונה ותשוב להיאבק על סלילת דרכה של מדינת ישראל.