השלטון מתנער ואנחנו ננטשים
עופר קורנפלד
שלטונם של שרון, נתניהו ולפיד, למרות שרוממות החובה לעם בפיהם, מתאפיין
בעצם בהתנערות מוחלטת מאחריות.
הדיון הציבורי שהתפתח סביב שחרורו של אלחנן טננבוים ניכר בעוצמתו הרגשית
סביב הפקרתו של רון ארד מחד, וסביב הכורח החיוני לא לנטוש חיילים שנשלחו בשירות
המדינה, או אפילו אזרח שנשבה בידי האויב, מאידך. בניגוד למראית העין של מחויבות זו
של המדינה, הרי שבפועל השלטון נוטש את התושבים ובוגד בחובותיו הבסיסיות כלפי אזרחי
המדינה. נטישה כזו אינה חדשה, וכבר בעבר הופקרו, למשל, התושבים בגליל ובנגב, אולם
בימים אלה הגיעה התופעה לשיא, שבו המדינה מתפרקת לגמרי מכל חובותיה לאזרחים.
שלטונם של שרון, נתניהו ולפיד, למרות שרוממות החובה לעם בפיהם, מתאפיין
בעצם בהתנערות מוחלטת מאחריות. החל באחריותם על אובדן הביטחון האישי, דרך אחריותם
לרמה הירודה של שירותי חינוך ובריאות. התמונה מתבהרת: אנחנו ננטשים.
ננטשים הילדים, שהמדינה כושלת לספק להם חינוך שמתאים לחברה המודרנית,
ללא תלות בהכנסה ובהשקפת העולם של ההורים. ננטשים בוני המדינה ומייסדיה, שהגיעו
לגיל שבו אינם יכולים לעבוד עוד ונאלצים לבחור בין אוכל, בריאות או חימום. ננטשים
בעלי העסקים, שאינם יכולים לגבות חובות ממשק גווע, ואינם יכולים עוד לקבל אשראי
ממערכת בנקאית ריכוזית. ננטשים אלה שפוטרו מעבודתם והביטוח הלאומי (ששילמו לו כל
חייהם) משנה את הכללים בדיוק כשצריך אותו. עוד ננטשים אלה שרחוקים ממקומות העבודה
ואין תשתית תחבורתית זולה והגיונית שתביא אותם לשם, אלה שזקוקים למערכת החוק כדי
לעמוד על זכויותיהם, אולם "טחנות הצדק טוחנות לאט" ואין מושיע, ואלה שהפשע מכה בהם,
אבל השוטרים רק רושמים תלונה והולכים הלאה. ובגדול, ננטשים כל אלה שלא קרובים לצלחת
השלטון ואין בידם לשלם למאכערים כדי "לסדר עניינים".
תחושת הניכור של אזרחים רבים כלפי המדינה מתעצמת עם השנים. תגובה ישירה
לכך ניתן לראות בהתמעטות מספר המצביעים בבחירות, בריבוי הישראלים הדורשים דרכון זר,
ובירידת מספר המתגייסים והמשרתים במילואים. את סיסמת המוסקטרים "כולם בשביל אחד,
אחד בשביל כולם", החליפה סיסמת הבורחים מהספינה הטובעת, "כל אחד לנפשו".
מעריב | 10.02.2004
