אני נודניק?

עופר קורנפלד

ספר השיחות בין שמעון פרס וחיים משגב הוא תצוגה מיושנת שעושה חשק לשמוע דיאלוג מדיני בין דץ לדצה

אדם שמטבעו נושא עיניו אל העבר יטיב לעשות אם ימהר לרכוש את הספר ''לא אותו הים'', שכן הספר הוא למעשה מעין זיקוק של כל תשדירי הבחירות מ-77' ועד ימינו. כל הנימוקים, כל הטיוחים, כל העמדת הפנים והאפולוגטיקה, והכל ארוז בעטיפה ננו-טכנולוגית משודרגת שרק מעצימה את החוויה לממדים של מסטיק שנלעס עד שהפך גבשושי כרגב אדמה.

לספר חמישה שערים: השער הראשון עוסק במגמות הפוליטיות העולמיות בזמננו, השער השני בתקופה שבין67' לסוף שנות התשעים, השלישי בעשור של אוסלו, הרביעי בפוליטיקה של ההווה, והחמישי באידאולוגיה כלכלית-חברתית. מעמדו העכשווי של פרס, כמנהיג האופוזיציה, יוצר ציפייה לחשיבה מחודשת על העבר ועל העתיד. אולם כל השאלות ששואל חיים משגב נשאלו כבר אין ספור פעמים, וגם התשובות של פרס מזכירות בעיקר עותק דהוי של פמפלט בחירות.

סגנונו של משגב מסורבל וחוזר על עצמו לעייפה. סגנונו של פרס מתנדנד בין אפולוגטיקה, פואטיקה ופתטיקה. במיוחד בולטות בסגנונו פניני הלשון שיש בהן ניגוד שלוכד את האוזן, אבל בסופן הקורא נותר עם תחושה עמומה של ריקנות. למשל: ''את ההיסטוריה אי אפשר לגדר, גם כאשר מגדרים את הגיאוגרפיה'', '' עלינו מאיים השעון הדמוגרפי; עליהם מאיים התקתוק הטרוריסטי'', '' אני אזרח בארץ של נביאים, ולא נביא בארץ של אזרחים''.

מן הספר עולה פרס כאדם שלעולם אינו מודה בטעויותיו, העיסוק בעתיד מהווה אפוא כיסוי להימנעות מדיון על העבר. כך פרס מצליח להצדיק את ההתנחלות בשומרון: ''אני בהחלט תמכתי בהקמת עפרה בראש ההר הנפלא הזה. רצינו להקים שם תחנת רדאר. חשבתי שטוב יהיה הדבר אם יוקם שם יישוב שתושביו יתחזקו את המחנה''. עוד טכניקה ''פרסית'' טיפוסית היא ניצולו של זיכרון הציבור הקצר, למשל, לגבי הנסיגה מלבנון: ''בתקופתי יצאנו מלבנון יציאה מלאה''. פעמים אחרות פרס משתמש בטיעונים מתוך הארסנל של קום המדינה, למשל, על מלחמת השחרור: ''אבל חשוב גם להדגיש שלא היה אז גירוש יזום ומתוכנן של ערבים. המופתי של ירושלים דיבר על לבם של הערבים לעזוב את בתיהם - כדי לחזור אחר כך כמנצחים''. ש . על מה אתה מצטער? יש משהו שאתה מצטער עליו? ת. עשיתי בוודאי המון שגיאות. ש. אדרבא, ספר לנו על כמה מהן. ת. אני לא מתעסק בזה. כל טיפת זמן שיש לי. . . ש . אבל מהשגיאות אפשר ללמוד. ת. לא.

הספר נכתב בעיצומו של המשבר האידאולוגי הגדול של ישראל. אידאולוגיית ''השלום'', אותו חיזיון נבואי של ''לא יישא גוי אל גוי חרב'', שהפך בהנהגתו של פרס לתוכנית פוליטית ולסיבת הקיום של מפלגת העבודה, התנפץ על סלעי אינתיפאדת אלאקצה. מהצד השני, אידאולוגיית ''ארץ ישראל השלמה'', אותה אמונה משיחית, שנוכל להתיישב בלב הרצועה והגדה והעניינים יסתדרו איכשהו, נשתברה על אותם סלעים ממש. הכישלון של הנהגות ישראל לעמוד באתגר הגדול של מדינת ישראל מאז הקמתה, קרי השתלבותה של ישראל במרחב הגיאו-פוליטי, כמו גם הגלישה של הסכסוך הלאומי אל עין הסערה של הסכסוך התרבותי והדתי הגדול של תקופתנו, מחייבים נקודת מבט רעננה ומנהיגות מתחדשת. פרס כהרגלו אינו מספק את הסחורה.

נקודת המבט שלו היא בליל שכלתני-טכנולוגי מעורבב ב''פילוסופיית-עולם'' רעועה. יחסו אל האחר רווי התנשאות אדנותית. לשאלה מתי נולד העם הפלשתיני עונה פרס תשובה פנים-ישראלית טיפוסית התולה את קיומו של העם הפלשתיני בסירובו של שמיר לקבל את האופציה הירדנית ב-87'. מבטו אל המזרח - ''ההבדל בין המערב למזרח הוא שהמערב חקר את המזרח ואילו המזרח לא חקר את המערב'' - מזכיר את מבטם של מזרחנים מסוגו של ברנרד לואיס ולא את מבטו הסקרן של מנהיג הנטוע בלב המזרח התיכון. כישלונה הצורב של ועידת קמפ-דיוויד מיוחס לאהוד ברק ולכך שלא ניחן בסבלנות הדרושה, ולא כשיאו של תהליך אוסלו שלא התמודד באומץ עם שאלות מכריעות כמו ירושלים, הגבולות, הפליטים והמדינה הפלשתינית.

מפתיע להיווכח שלמרות שבשנים שאותן סוקר הספר חלו בעולם שינויים מפליגים - נפילתה של ברית המועצות, איחוד אירופה, הגלובליזציה של כלכלת העולם, מהפכת המידע עם האינטרנט והסלולר והתנגשות הציוויליזציות על היבטיה הרבים-נותר הדיון של פרס ומשגב לכוד בתבניות של סכסוך שבטים, פוליטיקה אישית, ומשחקי לשון מלאים, כאילו דבר לא השתנה בעולם.