סדקים בברית הדמים
עופר קורנפלד
השירות הצבאי אינו מהווה עוד כרטיס כניסה לחברה. בלי תוספת תקציב, הרשויות הדרוזיות לא יעמדו על רגליהן
במשך שנים רבות שימש השירות הצבאי נתיב הכניסה הראשי אל הלגיטימציה הישראלית. אזרחים שלא שירתו היו מנודים חברתית, התקשו למצוא עבודה והצניעו את הפרק הזה של חייהם מחמת הבושה. ל-113 אלף בני העדה הדרוזית, החיים בגליל ובכרמל, היה השירות יותר מנתיב כניסה. באמצעותו הם מתחו גשר של נאמנות, שנבנה בדם ויזע מעל השבר המרכזי של ישראל. אלא שהגשר הזה, שנבנה בגופם של הלוחמים הדרוזים ותמיד היה צר מאוד, הולך ומתפרק לנגד עינינו.
חשיבותו של הצבא בחברה הישראלית הולכת ופוחתת באורח מתמיד, והשירות הצבאי שוב אינו מהווה כרטיס כניסה הכרחי אליה. הגידול המתמיד במחזורי הגיוס, בעקבות גל העלייה הגדול מרוסיה, אינו מחייב עוד גיוס כללי. ניתן ללמוד זאת מהשחרור הסיטוני של בחורי ישיבות מצה"ל, שהגיע למימדים של נהר שוצף, וכן מהקלות הבלתי נסבלת של הפטור. צה"ל אינו זקוק עוד לכל לוחמי ישראל, וכיוון שכך - גם לא ללוחמים הדרוזים שביננו. כרטיס הכניסה שרכשו הדרוזים בעמל של שנים הפך אפוא לפג תוקף.
תקציב הממשלה של 30 השנים האחרונות, שרובו הוקצה לביטחון ולפרוייקט יש"ע, היפלה את היישובים הדרוזיים לרעה מול היישובים היהודים. הדיבורים הנבובים על "ברית דמים" כיסו על אפליה מתמשכת בתחומי הבנייה, התשתית והתעסוקה. תוצרי האפליה וההזנחה הממושכים נותנים כיום את אותותיהם.
בשלושת השבועות האחרונים מושבתות המועצות הדרוזיות בישראל. אירועי ההתנתקות מצמצמים את הסיקור התקשורתי, אבל לראשי הרשויות אין ברירה. רשויות רבות אינן יכולות לשלם משכורות לעובדיהן כבר כמה חודשים. היישוב ירכא, המונה כ-12 אלף תושבים, מנותק ממים עקב חוב של המועצה, בניין המועצה מנותק מזרם החשמל ורכושה מעוקל לביטוח לאומי. אם לא יימצא מזור לכאבן של הרשויות, המשבר ילך ויעמיק.
על מנת לאפשר לרשויות הדרוזיות לעמוד על רגליהן צריך שר האוצר לשחרר תקציב של 80 מיליון שקלים לשנת 2005. סכום דומה שיינתן בארבע השנים הבאות רק יתחיל לתקן את האפליה הבלתי צודקת והמיותרת של האוכלוסייה הדרוזית בישראל.
העדה הדרוזית עוברת שינויים חברתיים עמוקים ב-30 השנים האחרונות. במיוחד בולטת הירידה החדה בגודלה של המשפחה: בתחילת שנות השישים עמד מספר הלידות הממוצע לאישה דרוזית בארץ על 7.5. כיום, לעומת זאת, יולדת אישה דרוזית פחות משלושה ילדים בממוצע. רמת פריון זו מתקרבת לזו של האוכלוסייה היהודית והנוצרית ונמוכה משמעותית מזו של המוסלמית.
הדרוזים בישראל זקוקים נואשות לשינוי שיביא אותם לעמדת זינוק לשוויון. ללא הון אלקטורלי, פיננסי ואנושי, אין לשום קבוצת מיעוט בחברה סיכוי של אמת. מספר הבוחרים הדרוזים אינו מספיק כדי לצבור הון אלקטורלי מוחשי. גם הון פיננסי אינו זמין בחברה שחיה בצמידות מעיקה לקו העוני. רק רכישה אקטיבית של הון אנושי באמצעות חינוך, שתביא לשינוי עמוק בהרגלי התעסוקה, תניע את העדה אל עבר העתיד. ממשלת ישראל חייבת לתמוך במהלך שכזה, שאם לא כן, תפקיר שוב את הנאמנים שבאזרחי ישראל.
