הסתגרות מסוכנת
עופר קורנפלד
חסימתה של מודעת תנועת "שובי" מלמדת עד כמה התרחקו המתנחלים ממרכז הזהות הישראלית
ראשי המתנחלים משתמשים בזכות הביטוי באורח ציני וסלקטיבי. מסע השתקה שלהם הוריד מעיתוני הציבור הדתי מודעה שפרסמה תנועת "שובי" בגנות האלימות. ההתפנות מעזה הייתה לעובדה פוליטית גמורה עם אישור התקציב לפני ארבעה חודשים. המאבק הוכרע. המאבק שמנהלים חסידי ארץ ישראל השלמה נגד ההתנתקות איננו עוד מאבק על גוש קטיף. המשך המאבק על המשך ההתיישבות גם ביהודה ושומרון מחייב כפי הנראה את יצירתה של טראומה לאומית. הניסיון להפוך את היציאה מעזה לטראומה לאומית מזמין אל לב הסערה את האלימות. תחילה אלימות מילולית ופסיכולוגית, אחר כך התנגדות פסיבית אבל כוחנית, וסופה מי יישורנו.
גם בתנועת "שובי", הפועלת למען יציאה מעזה, המצב הובן. מכיוון שרובה המכריע מורכב מאמהות לחיילים, הוחלט לפעול בהידברות כדי להנמיך את גובה הלהבות. בסופו של דבר הוחלט להעביר את המסר באמצעות מודעות בכלי התקשורת של הציבור הדתי-הלאומי. נוסח המודעה כוון למרכז הקונסנזוס הישראלי: "את ההומור הוא קיבל מאימא, את הלב הענק הוא קיבל מאבא, את המשימות הוא מקבל מצה"ל, אל תרימו יד על הבן שלי".
תחילה אושרו המודעות בכל כלי התקשורת של הציבור הדתי-הלאומי, למעט השבועון "בשבע". אלא שיומיים לפני הפרסום חזרו בהם כמה מעלוני השבת והשבועון "דתי-דרומי". נראה כי הופעל עליהם מסע לחצים מכוון לסתימת פיות, לבל ירעיל המסר הפייסני הזה את הלבבות הרכים של נוער הגבעות. נותרו שני כלי תקשורת צדיקים בסדום. "הצופה" ו"מקור ראשון" הם השופרות הממסדיים ביותר של העיתונות הדתית-הלאומית, והם אכן פרסמו את המודעה בסוף השבוע האחרון.
אלא שראשי המתנחלים תופשים את זכות הביטוי באורח סלקטיבי, כלומר, כשמירה על זכותם להתבטא. זכותן של אמהות לחיילים לקרוא למפגינים להימנע מאלימות אינה ראויה להגנה. כפי שקורה פעמים רבות עם התלהטות הרוחות, מסע הלחצים של הקיצוניים כופף בסופו של דבר גם את הממסד. גם "הצופה" וגם "מקור ראשון" לא יפרסמו עוד את המודעה, אף שבכך הם מפרים התחייבות קודמת.
רבים האנשים בקרב המתיישבים והמפגינים השותפים לתהליך שעל פיו חיילי צה"ל והשוטרים נתפשים כקלגסים. הקריאות לסרבנות גורמות לכך שרוב החיילים, הממלאים את המשימות המוטלות עליהן, נתפשים כמשתפי פעולה עם שלטון עוין. הקריאות "נאצים" ו"קאפו" המוטחות בבנים ובבנות של כולנו הן תחילתו של תהליך הדמוניזציה של המדינה ושליחיה, המתרחש אצל חלקים מהציבור הדתי-הלאומי.
בשנה האחרונה באתי פעמים רבות לרצועת עזה כדי להקשיב למתיישבים שיתפנו ולהזדהות עם סבלם. בשנה האחרונה גם פעלתי באופן אישי כדי לסייע למשפחות מגוש קטיף למצוא את דרכן החוצה, אל החיים בעתיד. אני מודע היטב לעוצמתה של ההידברות בהקטנת אלימות, בביטול הניכור וביצירת מערכות יחסים משמעותיות מעבר לפערים.
חסימתה האלימה של מודעת "שובי", המבטאת את לב הקונסנסוס הישראלי, מלמדת עד כמה התרחקו המתנחלים ממרכז הזהות הישראלית. חוסר יכולתו של הציבור הזה לשמוע מסרים שונים מלמד על מגמת הסתגרות מסוכנת, שסופה שתוציא את המתיישבים ממעגל העשייה הישראלי.
שנים ניסו המתנחלים "להתנחל בלבבות" ללא הצלחה. הניסיון כשל משום שהם לא הביאו בחשבון שבלבבות של אנשים חילונים יש ערכים מוצקים כמו חופש, צדק, שוויון ושלום. ערכים שמחייבים אותי להיאבק על זכותם של המתנחלים להתבטא אבל גם מחייבים אותי לקרוא להם שלא להרים יד על הבנים שלנו.
