כמו בשנות ביבי האכזריות
עופר קורנפלד
אם פרץ לא יגבש קבוצה שנאבקת על הבטחותיה, יחד עם עתידו הפוליטי ועתיד מפלגתו תיקבר גם התקווה לישראל
בשדה הקרב הפוליטי נפלה שדודה האג'נדה החברתית, ואיתה דובריה הראשיים: הגמלאים ניקנו בקריצת עין; ש"ס לחמה עד זוב דם, ועד אשר מונה משולם נהרי לשר במשרד האוצר; אפילו מפלגת העבודה, שגררה את כל המערכת הפוליטית לקמפיין חברתי, התקפלה בעבור נזיד עדשים משרדי. בודד על משמרתו נותר שר הביטחון, שבין ביטחון לחברה בחר משום מה להימנע.
מי שצולח את 170 העמודים של המדיניות הכלכלית לשנת 2007 - כפי שאושרה בממשלה לאחר דיון מבייש של שעות מספר - מוצא עצמו פעור פה ומשתומם לנוכח הווירטואוזיות הלשונית, הניבטת מכל עמוד ועמוד. פקידי האוצר מורמים במלל נשגב אל הדוכן, שזכו עד כה לעמוד בו רק ענקי התרבות העברית המתחדשת. למשל, תחת הכותרת הטבולה בדבש "התאמות בתשלומי ההעברה", מסתתרים סעיפים תמימים למראה, שירסקו את גבן של משפחות בישראל. בנוסף להקפאה של 2% בכל הקצבאות והארכת ההקפאה של 4% בקצבאות שונות, מתעמר האוצר בשתי קבוצות אוכלוסיה: הנכים הקשים והחיילים המשוחררים.
וכך זה ממשיך, כאשר חלקת לשון מקשה על הקורא התמים להבחין בקורבנות. בסעיף מבחן ההכנסה לנכים קשים מסתתרת פגיעה בחייהם, רווחתם ותפקודם של כ-3,000 נכים, אשר הכנסתם המשפחתית מעבודה ומקצבאות אחרות היא 5,500 שקלים בחודש. ממחציתם תישלל הקצבה לחלוטין, ולמחצית האחרת היא תוקטן באורח משמעותי.
בסעיפים העוסקים בדמי אבטלה לצעירים עד גיל 28 ובביטול המענק לחיילים משוחררים, יוצר משרד האוצר פגיעה דווקא בנכנסים החדשים לשוק העבודה. כבר כיום מובטלים עד גיל 35 חייבים לקבל כל עבודה שמוצעת להם לאחר 60 יום, והזכאות לדמי אבטלה נקבעת רק למי שלא נמצאה לו כל עבודה. מן הנתונים לשנת 2005 עולה כי שני שלישים מהמובטלים בקבוצה זו קיבלו דמי אבטלה נמוכים (פחות משכר המינימום). בתוכנית החדשה, גם דמי אבטלה נמוכים אלה ייגזלו מכ-17 אלף צעירים וימנעו מהם להשתלב בעבודה שיש בה עתיד.
אלא שהתוכנית הכלכלית אינה גרועה בשל מה שנמצא בה, אלא בשל חסרונם הבולט של שינויים מבניים חשובים. כמו בשנות ביבי האכזריות, שוב מסירה הממשלה את ידיה כליל מעולם העבודה, אף ששוק העבודה הישראלי המתפורר ואינו מספק עוד לעובדים רשת הגנה שמאפשרת חיים בכבוד. שתי תמורות בולטות בשוק העבודה יכולות לשנות את כיוונה של הכלכלה הישראלית, כך שתשרת באמת את החברה: הראשון הוא העלאת שכר המינימום, מהלך שמשנה את מאזן הכוחות בין ההון לעבודה בישראל; והשני הינו חוק פנסיה לכל אזרח, אשר יסדיר את עתידם של האנשים העובדים. חסרונם של שני סעיפים אלה מהתוכנית הכלכלית לשנת 2007 מלמד על שוליותה של האג'נדה החברתית האמיתית בישראל.
ה"חוזה" שהתחייבו עליו חברי הכנסת של מפלגת העבודה, הכולל בתוכו את שני הסעיפים הללו, הביא להם את אמונם של מאות אלפי מצביעים. אם לא ישכיל עמיר פרץ לגבש אותם לכלל קבוצה, שתיאבק על התחייבויותיה לבוחר, תיקבר - יחד עם עתידו הפוליטי ועתיד מפלגתו - גם התקווה לישראל, שמנצחת בקרב על מוסריותה. אשר לאיש שנקלע לתפקיד ראש הממשלה, אולי מיעוט מקרב המצביעים אכן האמין לדבריו אודות "מדיניות של חמלה", בבואו לקושש קולות בבית התמחוי התורן. אך בחלוף ארבעה חודשים, דומה שגם מיעוט זה אינו מצפה עוד למאומה ממנו ומאיש אמונו במשרד האוצר.