עניי עירו של שרון

עופר קורנפלד

כאשר אחרי קרוב לחמש שנות אימה כלכלית מדבר שרון על מלחמה בעוני, הוא לועג גם לזיכרונם וגם לתבונתם של העניים

לא נדרשת הצצה באחד מלוחות השנה החדשים כדי להיווכח כי ישראל מצויה כבר בעיצומה של מערכת בחירות. אמנם, על פי החוק, הבחירות הכלליות לכנסת תערכנה רק בעוד כשנה, אבל מתוך ישיבות הממשלה כבר עולה ניחוח עז של תרמית הבחירות העונתית. מדי פעם כבר אפשר לשמוע על תוכנית חירום חדשה למלחמה בעוני ובמצוקה. בשנה הקרובה עוד יופרח לחלל האוויר מלל רב, שמטרתו היחידה היא להסתיר את הנזק העצום שנגרם לשכבות רחבות בחברה הישראלית.

מדיניותו הכלכלית של ראש הממשלה היא זו שהולידה את המעמד של העובדים העניים. בעבר נכללו בקבוצת העניים רבים מהקשישים נטולי הפנסיה והחולים והמוגבלים נטולי הביטוח. עוד יכולנו למצוא בקרב העניים את המשפחות מרובות הילדים ומעוטות המפרנסים, וכן את המובטלים נטולי העבודה. אלא שבשנות ממשלותיו של אריאל שרון גדלה מאוד קבוצת האנשים המשתכרים אל צרור נקוב, אשר עמל יומם אינו מספיק עוד כדי לפרנס את משפחותיהם. קבוצה חדשה של אזרחים שהינם גם עובדים וגם עניים.

מנתוני השנתון, שפורסם לאחרונה על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה בעיית העבודה החלקית והענייה. כמעט רבע מהעובדים בישראל - כשש מאות אלף איש - מועסקים במשרה חלקית. אלה הם עובדים אשר בדרך כלל אינם משתכרים אפילו את שכר המינימום הנמוך של ישראל. עוד עולה מן השנתון כי בשנת 2004 היו במדינת ישראל קצת יותר ממאה וארבעים אלף איש אשר עבדו בעבודות חלקיות רק כיוון שלא הצליחו למצוא עבודה במשרה מלאה. לשם השוואה, לעומת שנת 2000 למשל, הוכפל פי שניים מספר העובדים אשר אינם מוצאים עבודה נוספת.

בשנים האחרונות התנערה ממשלת ישראל מאחריותה לשוק העבודה בישראל. היא מותירה את הזירה המרכזית בה מוצאים אנשים את פרנסתם לכוחות השוק החופשי, שממשיכים לדחוק את העובדים העניים לתוך ביצת העוני. אילו נהג ראש הממשלה באחריות אמיתית, היה נוקט מדיניות של כלכלה אקטיבית, שבמרכזה הגברת הניידות של האזרחים, חינוך והכשרה מקצועית ועידוד הכניסה לעבודה באמצעות מס הכנסה שלילי.

חילופי האישים במשרד האוצר לא אמורים לשנות את המדיניות הכלכלית. אהוד אולמרט הוא שר האוצר השלישי של שרון, קדמו לו בנימין נתניהו וסילבן שלום. לאורך כל זמן שלטונו של ראש הממשלה - כבר יותר מארבע שנים וחצי - נותרה המדיניות הכלכלית כמעט ללא שינוי, ועיקריה: קיצוץ חד ברשת הביטחון החברתית הישראלית, כרסום בזכויות הפנסיה של העובדים, הורדת מסים ישירים על ההכנסות הגבוהות וקיצוץ בכל תקציבי הממשלה, למעט בביטחון.

המדיניות הכלכלית של ממשלות שרון מעודדת את בואו של הון זר לישראל ומחזקת את החלק העשיר של ישראל מחד. מאידך, אותה המדיניות ממש הורידה את איכותם וכמותם של השירותים הציבוריים כמו חינוך ובריאות. במאזן התמידי בין הכסף לאזרחים, העדיף ראש הממשלה את טובתו של ההון. אילו היה ההון מצביע בבחירות, היה נותר שרון מלך ישראל לנצח נצחים. בעייתו של השלטון היא שבבחירות הכלליות מצביעים דווקא האזרחים. על כן, נוכל לראות בחודשים הקרובים פסטיבלים ריקים מתוכן של תוכניות למלחמה במצוקה. תוכנית אולמרט למלחמה בעוני עוד לא יצאה לדרך, אבל כיוון שלוח הזמנים הקצר אינו מאפשר מעשים של ממש, הרי לפחות הרטוריקה חייבת להיות מרוממת נפש. רוב הפוליטיקאים מניחים שזיכרון הבוחרים הוא קצר מועד. אבל כאשר אחרי קרוב לחמש שנות שלטון אימה כלכלית, שרון מדבר פתאום על מלחמה בעוני ועל חמלה ואנושיות בכלכלה - הוא לועג גם לזיכרונם וגם לתבונתם של העניים.