הפרופסורים פריאור ונעמן צודקים

עופר קורנפלד

הכלכלן יקיר פלסנר מתבקש להטות אוזן ללא-כלכלנים. תגובת שרשרת

לפני כשבועיים פורסם כאן מאמרו של הפרופ' יקיר פלסנר על הוצאות הביטחון של ישראל. מאמרו היה תגובה למאמרם של הפרופסורים יחיעם פריאור ורון נחמן, שהתפרסם ימים קודם לכן ובו הובע החשש לגבי יכולתה של ישראל להמשיך ולהוציא חלקים כה גדולים מתקציבה על ביטחון.

את טענותיו של פלסנר ניתן לסכם כך: ההוצאה הישראלית לביטחון יורדת עם השנים וההוצאה על חינוך ומו"פ עולה. טענת המשנה המובלעת במאמר היא שהדיון הכלכלי-פוליטי בישראל ראוי שיישאר בידיהם של כלכלנים.

כל דיון שכזה מן הראוי שיתחיל בעובדות: מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על הוצאות הביטחון של ישראל, שפורסמו שבוע לפני פרסום מאמרו של פלסנר, עולה תמונה שונה מזו שהציג פלסנר במאמרו. בנוסף להוצאה הישירה על ביטחון, חישבו בלמ"ס גם את ההוצאות הנוספות של המשק הישראלי על ביטחון, כגון: עלות החובה והמילואים, המיקלוט ומלאי החירום, וההוצאות הביטחוניות הנוספות של המשרדים האזרחיים.

מנתונים אלה עולה כי בעשור שבין 1994-2003 התייצבו הוצאות הביטחון הכוללות של ישראל על כ-52 מיליארד שקל בשנה (לפי 2003). באותו עשור היתה ההוצאה הכוללת של ישראל על ביטחון כ-11% מהתמ"ג.

עוד עולה מדו"ח הלמ"ס כי בהשוואה בינלאומית ההוצאה הישירה של ישראל על ביטחון, במונחי תמ"ג, גבוהה פי 3 עד 10 מההוצאה במדינות המתועשות (נתונים לשנת 2002). למשל, ארצות הברית ובריטניה מוציאות לביטחונן כ-3% מהתמ"ג. יתר על כן, ההוצאה הביטחונית לנפש בישראל היא הגבוהה ביותר בעולם.

ההוצאה החריגה של ישראל על ביטחון יוצרת כמה בעיות כלכליות-פוליטיות. הבעיה הראשונה היא התלות של ישראל בארה"ב.

הסיוע הביטחוני הכלכלי של ארה"ב לישראל בעשורים האחרונים מאפשר לכלכלת ישראל להמשיך ולצוף במים הגלובליים הסוערים, אולם הסיוע הביטחוני מחזק בישראל את התלות הפוליטית המוחלטת בארה"ב.

הבעיה השנייה נוצרת מהעובדה שמדינת ישראל מממנת את הביטחון העודף באמצעות גירעון בתקציבה. הגירעון מגדיל את החוב כך שהיחס בין החוב לתוצר הנוכחי של ישראל מסכן את יכולתנו העצמאית לגייס משאבים לצמיחה ומגדיל את תלותנו בערבויות האמריקניות.

הבעיה השלישית והחשובה ביותר היא שמשאבים המושקעים בביטחון חסרים במקומות אחרים. למדינת ישראל פיגור עצום בהשקעה בתשתיות מעודדות צמיחה לעומת המדינות המתועשות. כתוצאה מכך, בעשורים האחרונים הצמיחה לנפש בישראל נמדדה סביב 1% בשנה. אחוז צמיחה כזה, שהוא חצי מהמקובל בעולם המערבי, גורם לפתיחת פערים כלכליים ולהתדרדרותה של הכלכלה הישראלית אל עבר העולם העני.

בעשור האחרון חלו שינויים גיאו-פוליטיים ניכרים. רוב השינויים האלה הקטינו את הסיכונים הביטחוניים. הסכם השלום עם ירדן, חיסול צבאה של עיראק והתמוטטותו של הצבא הסורי הם רק חלק מהשינויים שגרמו להיחלשותה של החזית המזרחית וחיזקו את ביטחון ישראל. למרבה הפלא, על אף השינויים הניכרים נשמרו הוצאות הביטחון של ישראל ברמתם הגבוהה מאוד.

חשוב שכלכלנים האוחזים בקוצו של אחוז לא ינכסו לעצמם את הדיון הפוליטי-כלכלי באופן בלעדי. מה היה קורה אילו בעשר השנים האחרונות היו הוצאות הביטחון קטנות ב-25%? היכן היתה היום הכלכלה הישראלית אם היו מושקעים בתשתיות פיזיות ואנושיות יותר מ-100 מיליארד השקלים האלה? כדאי שפרופ' פלסנר ינצל את יתרונו היחסי כדי לענות על השאלות האלה, במקום לנסות ולהשתיק את הדיון שהוליד אותם. 

* הכותב הוא מנסח התוכנית הכלכלית של העבודה

גלובס |  27.10.2004